החלטה בתיק בע"מ 5267/04

1.        זו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' סגן הנשיא י. יעקבי-שווילי) בו הוחלט לקבל בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה מיום 11.1.04 ו-17.11.03 (כב' השופטת ש. ברגר) ונקבע כי אין מקום לחייב את המשיב 2, ליתן יפוי כח ותצהיר במסגרת תביעת מזונות שהגישה המשיבה 1 כאפוטרופסית טבעית לשני ילדיה, המשיבים 2 ו-3.

2.        המבקש והמשיבה 1 היו נשואים זה לזו מאז 19.7.78 והתגרשו על פי הסכם גירושין מיום 27.3.1989, אשר קיבל תוקף של פסק דין מבית המשפט המחוזי בחיפה. ההסכם הסדיר את כל ענייני הרכוש והממון, וכן את דמי המזונות עבור המשיבים 2, ו-3, שהם ילדי בני הזוג (להלן - "הבן והבת").

3.        ביום 8.7.03, בסמוך אך בטרם הגיע הבן לגיל 18, הגישה המשיבה 1 (להלן: האם) תביעה למזונות עבור שני הילדים. על פי ההסכם המקורי, דמי המזונות עבור כל ילד הגיעו אז ל-1,010 ש"ח לחודש, ובהגיעו של הבן לגיל הבגרות, היו צריכים לרדת בחצי, ולעמוד על 505 ש"ח. בטרם גיוסו לצבא, שירת הבן שנת שירות בהתנדבות בהסכמת שני ההורים.

4.        בכתב ההגנה טען המבקש (להלן - "האב") כי ראוי למחוק על הסף את הבן מן התביעה. זאת, משום שהבן הגיע לבגרות בעת הגשת כתב ההגנה, ולכן תביעת מזונות בעניינו צריכה להיות מוגשת בשמו ולא בשם אמו. כן טען האב כי העניק לילדיו מעבר לנדרש ממנו בהסכם, ולכן התביעה נגדו אינה מוצדקת.

5.        בית המשפט לענייני משפחה דחה את בקשת האב למחוק על הסף את תביעת הבן למזונות. יחד עם זאת קבע כי עליו לחתום בנפרד על יפוי כח ועל תצהיר עדות ראשית כתנאי לכך שתביעת המזונות בעניינו תתברר.

6.        לאחר מתן החלטה זו, הגישה האם בקשה שהוכתרה "בקשת הבהרה", ובה נאמר כי היא מבקשת להבהיר כי תביעת המזונות עבור הבן מתייחסת בראש וראשונה לתקופה שעד הגיעו לבגרות, וכי החל מיום הולדתו ה-18, התביעה עומדת על תשלום שליש (או יותר) מהסכום שייפסק, וזאת עד לסיום שירותו הצבאי או עד הגיעו לגיל 21, לפי המאוחר מבין השניים. כן נטען כי על פי הדין, סכומים אלה נתבעים לידי האשה, ועל ידה. בית המשפט למשפחה דחה את בקשת ההבהרה והותיר את החלטתו המקורית בעינה.

7.        על החלטות בית המשפט למשפחה הגישו האם והילדים בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט קיבל את בקשת רשות הערעור ואת הערעור גופו. הוא קבע כי מבחינה משפטית, רשאית האם להגיש תביעה למזונות עבור הבן בטרם הגיעו לגיל 18 ואילו לגבי תקופת שירותו הצבאי היא רשאית לתבוע את מזונותיו כחיל, כאשר מזונות אלה נועדו להשלים את צרכיו בעת שירותו, כאשר מרכז חייו ומגוריו בביתה. מדובר בהוצאות שמוציא הורה, הזכאי לתבוע את ההורה האחר לחלקו הוא במזונות הבן. בית המשפט ראה, איפוא, את תביעת האם למזונות הבן החיל, כתביעה להשבת הוצאותיה. לפיכך קבע כי דרישת בית המשפט למשפחה לפיה הבן יתן יפוי כח לאם ויגיש תצהיר עדות ראשית כתנאי לדיון בתביעה למזונותיו כדרישה שאינה במקומה.

           עוד קבע בית המשפט המחוזי בהקשר זה כי על פי סעיף 9 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, מוסמך בית המשפט לסטות מכלל הראיות וסדרי הדין לשם עשיית הצדק. במסגרת סמכות רחבה זו מוסמך הוא לנקוט צעדים מתאימים כדי להפחית קושי נפשי של ילדים הכרוך בדרישה להגשת תביעת מזונות ישירה על ידם כנגד הורה, ומתן תצהיר אישי מטעמם כנגדו.

8.        האב הגיש בקשה לרשות ערעור לבית משפט זה. בבקשתו, טוען הוא כי לבית המשפט המחוזי לא היתה סמכות לבטל את החלטת בית המשפט למשפחה מיום 17.11.03 שכן בקשת רשות הערעור הצטמצמה להחלטה בענין בקשת ההבהרה שהגישה האם בלבד. יתר על כן, מדובר בבן בגיר אשר לא חפץ בקיום הליכים נגד אביו, והאם מתיימרת שלא כדין לייצגו, מה גם שהוא אינו חיל אלא משרת בשנת התנדבות קודם לשירות בצה"ל. לטענת האב מדובר בענין בעל משמעות עקרונית המצדיק דיון בערכאה שלישית מאחר שעניינו בקביעת בעל הדין הנכון בתביעת מזונות המתייחסת לבן לאחר הגיעו לבגרות.

9.        דין הבקשה להידחות.

עיקרה של הבקשה נסב על השאלה האם אם המגישה תביעת מזונות בשם בנה טרם הגיעו לגיל בגרות,מנועה מלכלול בה גם דרישה למזונות המתייחסים לשירותו הצבאי (ובכלל זה תקופת התנדבות טרום צבאית) וזאת בהנחה כי הבן מתגורר אותו זמן בביתה, והשלמת כלכלתו וצרכיו הם עליה. נראה לי כי נכון קבע בית המשפט המחוזי כי בדין הוגשה תביעת המזונות על ידי האם בהתייחסה הן לתקופה שטרם בגרותו והן לתקופה שלאחר בגרותו בעת שירותו הצבאי (והטרום צבאי), וזאת בהנחה כי בתקופה זו מתגורר הבן בביתה והשלמת כלכלתו עליה.

           בע"א 4480/93 פלוני נ' פלונית (פד"י מח(3) 461) נקבעה הלכה לפיה האחריות לזון ילדים חלה על ההורים גם לאחר הגיע ילדם לגיל 18 ובמשך שירותו הצבאי, עד לשחרורו מצה"ל. מאחר שקיימת על ההורים חובת מזונות כאמור גם בתקופה שלאחר גיל 18 אך טבעי הדבר כי אם שחלה עליה חובת מזונות כאמור, והבן מתגורר אצלה וצרכיו עליה, תתבע מהאב את חלקו הוא בחובת המזונות כאמור לאותה תקופה.         בתביעה זו מעמדה של האם איננו כאפוטרופא טבעית לבנה אלא כהורה הזכאי להשבת מזונות שהוא נושא בהם ביחס לבן כיחס חובתו של ההורה האחר לזון אותו בעת שירותו הצבאי, או עד הגיעו לגיל 21. תביעתה זו של האם מקורה בדיני השבה כלליים שתכליתם למנוע מההורה האחר מלהתעשר שלא כדין על חשבון ההורה שבביתו מתגורר הבן ואשר צרכיו עליו.

           טענתו של האב לפיה תביעת מזונות הבן מותנית בכך שיגיש תביעה עצמאית, או למצער, ייפה את כוחה של אמו לייצגו בתביעה כזו שוללת מהאם את מעמדה העצמאי של האם כתובעת, אשר נועדה להחזיר לה את חלקו של האב בהוצאות כלכלתו של הבן בתקופת שירותו הצבאי. טענה זו, לא רק שאינה מתיישבת עם תביעתה העצמאית של האם להשבת חלקו של האב בהוצאות כלכלת הבן הרובצות עליה, אלא שהיא עלולה לחייב בן להגיש תביעה ישירה כנגד הורהו - תוצאה שהיא קשה ובלתי רצויה במערכות יחסים בין הורים לילדים. כן היא עלולה להעמיד את האם לחסדי תביעתו של הבן - ירצה יתבע את אביו למזונות, לא ירצה - יותיר את האם נושאת בנטל מלוא מזונותיו בעת שירותו הצבאי, בלא אפשרות להקל על המעמסה הכלכלית הרובצת עליה על דרך חיוב האב להשתתף בנטל המזונות. תוצאה כזו אינה רצויה, והיא אינה משרתת תכלית צודקת והוגנת. (השווה תמ"ש (י-ם) 11010/98 פלונית נ' אלמוני; תמ"ש 22100/97 ת.ל. נ' א.ל.; ע"א (חיפה) 1757/95 אור נ' אור). במאמר מוסגר יצויין כי ההחלטה ברע"א 956/94 קרקו נ' קרקו אינה אסמכתא לסתור שכן היא אינה מפרטת את התשתית העובדתית עליה היא  נסמכת, ולפיכך יקשה להסיק ממנה מסקנה מחייבת כלשהי לענייננו.

10.      לתביעת המזונות במקרה זה שתי פנים: הפן האחד, הוא תביעת האם כאפוטרופא טבעית לבנה בעת קטינותו, ועד הגיעו לגיל 18. הפן השני הוא תביעתה העצמאית של האם לחלקו של האב במזונות הבן לאחר בגרותו ולמשך תקופת שירותו הצבאי (ובכלל זה תקופת התנדבות הטרום הצבאי) או עד הגיעו לגיל 21, לפי המאוחר. פן זה של התביעה נשען על ההנחה כי הבן מתגורר אצל אמו ונטל כלכלתו עליה. על יסוד האמור, צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי אין מקום לדרישת יפוי כח מהבן לאם ותצהיר עדות ראשית ממנו, כתנאי מוקדם לדיון בתביעה למזונותיו ככל שהיא נוגעת לתקופת בגירותו. עם זאת, אין צריך לומר כי לערכאה הדיונית סמכות כללית להיזקק לעדותו של הבן במתכונת כזו או אחרת (ובכלל זה באמצעות תצהיר) על פי סדרי הדין הנוהגים במסגרת ניהול המשפט גופו.

           על יסוד האמור, לא מצאתי מקום ליתן רשות ערעור בנסיבות ענין זה, ואני דוחה את הבקשה.

           ניתנה היום, כ"ו בניסן תשס"ה (5.5.05).

                                                                                        ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: